לראשונה בחיי נחשפתי ליוגה במהלך טיול אחרי צבא בהודו, סביבות 1992. התירגולים עשו לי טוב, אז תירגלתי בלי שום כוונה להעמיק בכיוון. בהמשך השנים, לאורך הלימודים באוניברסיטה (הנדסת מערכות מידע) ולאחר מכן בעבודה, הייתי הולכת לחוגי יוגה כשהיתה לי הזדמנות טובה והמורים התאימו לי. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד כמהנדסת תוכנה, והקריירה שלי היתה מכוונת להייטק. כשעברנו לגור בתל אביב נחשפתי לראשונה לאימון של ויג'נאנה יוגה, והתאהבתי בגישה.
לקראת גיל 30 חוויתי משבר רציני שנבע מתחושה שאני לא חיה את החיים שאני רוצה לחיות, ורצון עמוק לצאת לבד למסע בעולם, להכיר את עצמי. המשבר הביא לפרידה כואבת מזוגיות טובה וארוכת שנים, התפטרות מעבודה טובה בהייטק, אריזת כל חפציי לארגזים במחסן ונסיעה להודו עם כרטיס פתוח לשנה.
תרגול היוגה איזן והרגיע אותי, ובאותה תקופה מטלטלת נעזרתי בו מאוד - אז החלטתי לנצל את הזמן בהודו ובמקביל לטיול וחיפוש עצמי - להעמיק לתוך היוגה. הרבדים העמוקים יותר של היוגה נחשפו בפניי בהדרגה, ועוצמת ההשפעה של האימונים עלי הדהימה אתי. היוגה היתה עבורי עוגן מקרקע שחיבר אותי עמוק לנשמה שלי בכל אותו מסע בו הרשתי לעצמי לרדת לתהומות ולנסוק לגבהים. נחשפתי למורים שונים שהביאו איתם גישות שונות לאימון, אבל הדבר המשמעותי ביותר היה שהתבסס בי אימון יומי קבוע, חיבור עצמאי ליוגה. האימון הפך חלק משגרת יומי. התרגול היומי החזיר לי את האיזון הנפשי, את הנשימה המרגיעה בתוך הטלטלה, חיזק אותי פיזית ונפשית, והביא אותי למצב של כושר גופני ותנועה קלה וגמישה. לתירגול הפיזי הצטרף גם תירגול של נשימות ומדיטציות. הרגשתי איך היוגה ממש גורמת לי להשיל מעלי שכבות מיותרות שלבשתי עלי כחלק מ"חיי בעולם הרגיל" ולחזור להיות עצמי. וגם, להתחיל ללמוד להכיר ולאהוב את עצמי.
בסוף אותה שנה, אחרי מסע מאוד משמעותי עם חוויות עמוקות, כשבועיים לפני הטיסה הביתה, פגשתי את מי שנהיה בהמשך המורה שלי לראג'ה יוגה - ז'אן מארי באסוט - או בשמו ההינדי - מהדב. הוא היה בן 73, מדען - ביולוג ימי, שהפך ליוגי. נפגשנו באומקארשוואר בבית של המורה שלו - ראגהו נאט באבאג'י. המפגש עם מהדב היה מפגש קארמתי. הזיכרון של כל מה שהתרחש שם שמור בליבי, קסום כמו חלום. לפני שעזבתי מהדב הציע לי לעבור חניכה לראג'ה יוגה - היוגה של החוכמה. "כשתגיעי להבנה שהיוגה היא דרכך - דברי איתי" אמר.
חזרתי לארץ למספר חודשים לעכל את המסע. באותם חודשים ששהיתי בישראל לפני החניכה, הכרתי את מורתי נגה ברקאי.
אחת לשבוע הייתי נוסעת לירושלים לאימון מתקדם של 3.5 שעות ויג'נאנה יוגה עם נגה ברקאי. מאז ועד היום נגה היא מורה יקרה ואהובה שלי.
כמובן שהמשכתי גם באימון האישי היומי. כשבשלה בי ההבנה שיוגה היא דרכי, חזרתי אל מהדב ועברתי את החניכה. שהיתי באומקארשוואר מספר חודשים, ולמדתי ממהדב - בבירכתו של ראגהו נאט באבאג'י - תרגול עמוק מאוד של פראנימה ומדיטציה. תרגול ששינה אותי, דייק ועידן את כל ההבנה שלי על העולם. תרגול שמלווה אותי ושומר עלי עד היום. בסיום תהליך החניכה, שלח אותי מהדב לקורס מורים ליוגה בהודו, וכשסיימתי, הוא הזמין אותי אליו לצרפת, לטקס רפואה אינדיאני - ולמעשה פתח בפני את החיבור לדרך האדומה - דרך הרפואה האינדיאנית - שהפכה גם היא לחלק משמעותי מאוד בחיי.
כשחזרתי מכל המסעות לישראל, התחלתי ללמד יוגה. לא היה פשוט לבנות קבוצות ולהתפרנס מהוראת היוגה - אבל האימון מילא אותי באנרגיות טובות, וברצון לחלוק את הקסם. המפגש עם התלמידים והתלמידות שלי - על מזרון היוגה - והזכות לראות דרכם את ההשפעה המיטיבה של האימון - היה שווה את כל המאמץ.
במקביל במשך כ- 4 שנים המשכתי ללמוד עם נגה מדי שבוע שיעורים ארוכים של אימון מתקדם וליווי למורים.
ככל שצברתי ניסיון התחילו להגיע אלי תלמידים עם בעיות רפואיות, ונוכחתי שאימון עדין ומותאם משפר את מצבם. אבל חששתי לעשות נזק, ונמנעתי מלנסות לעזור בבעיות מורכבות. תחום היוגה תרפיה עניין אותי מאוד.
כשנגה ברקאי ואלפונס טרשל פתחו את המחזור הראשון של הכשרת מורים ביוגה שיקומית בגישת ויג'נאנה יוגה - הצטרפתי. הידע שעבר במסגרת הקורס הזה היה משמעותי וביסס בי את הגישה וההבנה שאיתה אני בונה תהליך שיקומי תרפויטי אישי עם תלמידים שסובלים מפציעות, מחלות ומצבים רפואיים שמונעים מהם להצטרף לתרגול קבוצתי רגיל.
הדרך של היוגה הביאה לי יכולת למצוא שקט ואיזון בלב ובמחשבות, גם בזמנים סוערים.
אני מודה לבורא עולם שפתח בפניי את הדרך הרוחנית הזו, ומודה גם למשפחתי, לבן זוגי, למוריי, לתלמידיי ולכל מי שחלקו וחולקים איתי מעצמם.
אני שמחה על הזכות לחלוק מהידע ומהרפואה, ולתמוך באנשים בתהליכי ריפוי, התפתחות וצמיחה.
ברוכים הבאים!
מיכל