לפני כמה שנים, ישבתי בפינה קטנה בהר אל מול המדבר במקסיקו.
ארבעת הכיוונים של המקום שלי היו מסומנים ע"י מוטות התפילה, ושרשרת ארוכה של קשרי טבק שנשאו את תפילותיי הקיפה את המרחב. הייתי בצום, במסע החזון שלי. זה לא היתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה.
הייתי יחסית מנוסה במסעות חזון, זה היה כבר חלק מהמעגל השני שלי.
היתה רוח קרה, גשם, רעמים וברקים.
התעטפתי בכל הבגדים שהיו לי, ובניילון בכדי לא להירטב, והתבוננתי אל קו האופק.
זה היה כבר לקראת סוף המסע.
הרבה מחשבות חלפו במוחי בכל אותם ימים, הרבה רגשות שטפו אותי. הרבה תפילות נישאו מליבי, בדממה. הרבה דברים התבהרו בתוכי.
התפילות שהכנתי בשרשרת קשרי הטבק, רטטו סביבי עם הרוח.
הצום ניקה וטיהר, ומתוכו צפו תובנות חדשות, מתוכו הגיעה ההתבהרות.
באחת התפילות שלי בשרשרת התפילות, ביקשתי להתחבר לרוח של אבותיי ואימהותיי הקדמונים, לשורשים שלי. ללמוד לכבד את המסורת שממנה באתי, את העם שלי.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שביקשתי את הבקשה הזו. ולפתע, בעודי יושבת שם, הכתה בי התפילה שלי בחיוך אירוני.
התפילה הקטנה נשכחה מליבי, אבל באותו הרגע במסע, במצב התודעה המיוחד שבו הייתי, היא צפה לי לפתע מהזיכרון. עם סוג של גערה.
קול פנימי תהה על מהות התפילה, האם העזתי להוסיף לשרשרת התפילות שלי תפילה שאני לא מתכוונת אליה?
האם אני מעיזה להעמיד פנים כאן, בקודש הקודשים?
השדים הקטנים שבתוכי לעגו לי.. אם את באמת רוצה להתחבר לדרך הקדומה של אבותייך, מה את עושה כ"כ רחוק מארץ האבות?
אבותייך הקדומים לא היו אינדיאנים, לא חיו באמריקה ולא עשו מסעות חזון.
למה את צמה צום כ"כ ממושך לפי מסורת אחרת לגמרי? מדוע את משקיעה את כל חייך בלימוד דרך, וגם מלמדת אותה - דרך, ששונה מכל מה שאת יודעת על דרכם של אבותייך הקדומים – האם באמת יש בליבך תפילה להתחבר לרוח אבותייך?
התבוננתי בביקורת שצפה בי, והתכווצתי לרגע מזועזעת.
אבל אז אספתי אומץ, חזרתי אל ליבי, התבוננתי בכנות בתפילה הזו.
מצד אחד, ידעתי שכמו שהדברים התרחשו בחיי עד לאותו רגע, די ברור שאני נמצאת בדיוק במקום שבו אני אמורה להיות, ועושה בדיוק מה שאני צריכה לעשות.
הדרך שהביאה אותי לשם, היתה בהחלט מופלאה ורצופת קסמים.
מצד שני, ידעתי שאחד הדברים שמלמדת אותי הדרך הזו, הוא לכבד את מי שאני, ואת השושלת של אבותיי ואימהותיי, שאליה אני שייכת. ויחד עם זאת, מזה תקופה מאוד ארוכה היה לי מאוד קשה עם היהדות, ועם מה שלמדתי על הדת העתיקה של העם שלי.
הדרך האדומה לימדה אותי על החשיבות בחיבור ל- Ancestors – אבותיי הקדמונים.
חיבור שהוא מקור ליציבות ועוצמה.
חוסר החיבור הזה היה לי לחולשה.
נשענתי על העץ, והבטתי לאופק, אל המדבר.
ראיתי את העננים מורידים גשם במדבר, ושמעתי את הזרימה של נחל האכזב שיורד מההר שלנו, וזורם אל המדבר.
בד"כ הוא יבש. בד"כ די יבש פה.
אבל כשאנחנו במסע אנחנו מתפללים לגשם. והרבה פעמים אלוהים שומע, והמים יורדים מהשמים.
המדבר וכל החי אשר בו, שיווע למים.
הלב שלי הודה בדממה, על המים, על החיים, על הזרימה של החיים.
ופתאום התבהרה לה התשובה.
בדממה ליבי ענה "בורא עולם, אבא, אני עומדת בכנות מאחורי התפילה הזו. התפילה הזו היא באמת משמעותית עבורי. אנא".
כשהחזרתי לרוח הגדולה את התשובה הכנה הזו באותו מסע גורלי, שטף אותי לפתע זכרון עתיק, כמו חלום.
ראיתי את אבותינו, את העם העברי הילידי הקדום, נודדים במדבר בהנחייתו של משה רבנו, איש האלוהים, כשעמוד האש והעשן מורה להם את הדרך.
בתוך מרחב רוטט הבנתי - משה רבנו, עלה למסע חזון בהר. הם לא קראו לזה כך, אבל זה בהחלט היה מסע חזון מה שהוא עשה שם.
הוא עלה להר, להתבודד עם עצמו ועם אלוהים, בצום.
ולא מסע של 4 ימים או אפילו 13 - מסע של 40 יום!
כשהוא ירד מההר, הוא ירד עם 2 אבנים גדולות, בהן חקוקות עשרת הדיברות – לוחות הברית שלנו היו חקוקות בסלע.
מה שהיה בתוך ארון הקודש, היו אבנים – "סבתות אבנים" - יגידו האינדיאנים, שנשאו בתוכן את ההנחיות המוסריות שקיבל משה בהר מאלוהים, ושמרו בתוכן גם את אותה האנרגיה של אותו מסע קדוש ועוצמתי.
משה הביא לעם שלנו את החיבור עם האש. מתחילת דרכו עם הסנה הבוער, דרך עמוד האש ועמוד העשן, ועד לעבודה החזקה ביותר שלמיטב ידיעתי התקיימה אי פעם עם אש: החזקת אש תמיד.
אש שבאמצעותה יוכל אלוהים לשכון בתוך העם.
אש שאיתה יוכלו להתחבר לאלוהים בצורה ישירה מאוד, לשלוח את תפילותיהם, וגם, לשמור על העם, לכפר על חטאיו, לתקן באמצעות האש את העוולות וטעויות האנוש.
משה חנך את אחיו אהרון ובניו להיות כוהנים והעביר להם את ההנחיות המדויקות לגבי העבודה עם אש התמיד.
הם היו שומרי האש של העם, והתפקיד עבר מהם בחניכה ארוכת שנים לבניהם, ובני בניהם וכך הלאה לאורך דורות רבים, ששמרו על אותה האש, בהתאם להנחיות שקיבלו.
משה איש האלוהים היה מחובר למעשה גם אל כל היסודות – גם ליסוד המים, בסיפור ים סוף וסיפור המים מהסלע, אל האוויר (עמוד העשן) ואל האדמה - הוא הנחיל לעם הקדום שלנו את החגים והמועדים, כל המנהגים - שהיו מחוברים מאוד אל האדמה של הארץ הזו, אל הטבע, אל עונות השנה, אל מחזורי השמש והירח.
העם העברי החזיק במשכן האלוהים ואחריו בבית המקדש – אש תמיד.
אש טקסית מקודשת, שנועדה ליצור חיבור ישיר ועוצמתי עם אלוהים – והוחזקה דולקת ומקודשת מאות שנים.
אבותינו היו עם ילידי של ארץ ישראל.
הם היו מחוברים לאדמה, למים, לאש ולאוויר.
הם ידעו את הדרך לעבוד עם כל היסודות והכיוונים, הידע הזה היה קיים בקרבם אז.
בקרב העמים שהם ישבו, היו הרבה עמים שעבדו את כוחות הטבע.
אבותינו עבדו את הבורא, את אלוהים.
את תפילותיהם הם נשאו אליו.
אבל עבודת האלוהים הייתה מחוברת אל הטבע.
כל החגים שלנו קשורים למחזור הירח, לעונות השנה.
העברית, השפה העתיקה שהם דיברו בה, היא שפה ילידית – עם אוצר מילים מאוד מצומצם והרבה משמעויות מתוך המילים.
ממש כמו השפות האינדיאניות.
האדם, נוצר מהאדמה – אמא אדמה, היא האמא שלנו. מעפר באנו לעפר נשוב. אנחנו חלק אינטגרלי מאמא אדמה.
שמים –שם ים, וגם שם מים. המים מכילים ים, ומכל כיוון שנקרא את המילה מים, הם יישארו מים...
אני רוצה להדגיש שזה לא דבר של מה בכך, להחזיק אש טקסית תמיד.
במאמר שלי "יסודות העבודה עם אש מקודשת" אני מתארת את הבסיס – ואפילו את זה בלבד לא פשוט להחזיק לאורך זמן, ללא הפסקה.
אני לא יודעת מה היו ההנחיות שקיבלו אהרון ובניו, אבל ברור מהכתוב שהיו הנחיות לגבי הכל.
החל מהצורה וכלה בכללי עבודה והתנהגות בסביבתה.
המרחב הוגדר קדוש, וההנחיות היו צו– נדרש דיוק מירבי.
ואכן, החזקת אש תמיד, זה לא עניין שאפשר להקל בו ראש, כי כשם שיכולות להיות למרחב כזה השפעות חיוביות, עלולות להיות לו גם השלכות שליליות.
בעודי יושבת שם על ההר, נזכרתי גם בגורל של העם שלנו.
הבנה עמוקה התבהרה בתוכי -בשלב מסוים הפסיקו לשמור על ההנחיות המדויקות, כנראה גם ממש בעניינים הנוגעים לדרישות המוסריות והרוחניות.
מה שהבנתי באותו המסע היה שלדבר הזה היתה השלכה גורלית על העם שלנו.
כמו שאפשר לעשות קסמים ורפואה טובה עם אש שנשמרת כראוי, כך אפשר לעשות נזקים הרי גורל אם לא שומרים על ההנחיות.
העם שלנו נאלץ לעזוב את ארץ האבות, להתנתק מהאדמה ומהאש, למשך 2000 שנה.
במשך הזמן הזה, אותו גורל, לא איפשר לעם הזה לנוח ולנטוע שורשים בשום ארץ אחרת.
נמנע מאיתנו כעם ליצור קשר ארוך טווח עם אדמה.
כל 100-200 שנה, היו פרעות ונאלצנו לברוח למקום חדש.
הרבה פעמים נאסר בחוק על יהודים לקנות אדמה ולעבוד אותה...
נאסר עלינו לשמור על אש מקודשת.
הקשר היחיד שנשאר לנו עם אש התמיד, היה מצוות הדלקת נרות שבת שחז"ל החילו, והדלקת נרות חנוכה – לזכר האש האחרונה שדלקה בבית המקדש שחרב.
נגזר על העם שלנו ללמוד לשמור על החיבור לאלוהים ועל החיבור לאדמה רק בלב ובראש.
בכוונה - בתפילה, ברגש ובמחשבה.
2000 שנה זה הרבה זמן. מספיק זמן בשביל לשכוח.
הרבה מאוד דורות שלא זוכרים.
כשהחלוצים עלו לארץ, הם רצו להתנתק מהיהדות ולעבוד את האדמה.
קארמה שהבשילה הניעה אותם בכוח אדיר לחזור ולהתחבר לאדמה הזו, וכמובן שהרבה ידע היה חסר, הם עשו הרבה טעויות...
טעויות שעם ילידי לא היה עושה.
אבל הם הצליחו להעיר חלק מהידע הרדום, ואנחנו כאן היום, מדברים שוב בעברית, הולכים יחד את הגורל של העם שלנו, שהגיע זמנו לשוב לארץ שבה חיו אבותיו, להתחבר שוב לאדמה הזו, והפעם - ממקום יותר בוגר, עם ההבנות מהלימוד שעשינו במשך 2000 שנה.
העמים האינדיאנים בכל רחבי אמריקה עברו גם הם שואה. אבל, זה היה יחסית לא מזמן.
עם זאת, למרות שאולצו לעזוב את אדמתם ולנדוד לאדמות אחרות באמריקה, לא נלקח מהם הקשר עם האדמה ועם האש.
אמנם במשך הרבה שנים נאסר עליהם לקיים את טקסי הדת שלהם, אבל היו ששמרו על הגחלת בסתר, והידע נשמר ועבר.
באותו רגע של התבהרות, הבנתי את הכמיהה העמוקה בתוכי להתחבר לדרך ולידע האינדיאני.
הבנתי למה נסעתי כ"כ רחוק ולמה באמת יש בליבי תפילה להתחבר לרוח של אבותיי.
נסעתי כדי ללמוד מאחינו האינדיאנים, את הידע שאבד לנו, והשתמר אצלם.
ללמוד את זה ע"י הליכה בדרך. כמו שהדרך מנחה.
הלב שלי התמלא בהכרת תודה לבורא עולם שהביא אותי אל הדרך הזו, ולכל מוריי ואחיי בדרך האדומה.
לכל מי שחלק איתי את הידע הקדוש הזה, בכדי שאוכל להביא את הרפואה הזו לישראל.
שנים קודם לכן, במסע החזון השני שלי (באירופה), התברר לי שעלי להביא את הטקס הזה לארץ, בכדי שנעלה כאן בארץ למסעות חזון, וניצור בדרך הקדושה הזו מחדש את החיבור לאדמה - ממקום טהור ונקי שהצום מאפשר, נשלח את התפילות שלנו, נבקש את העזרה לפתור את כל הבעיות הקשות שיש לנו כאן.
עכשיו, רובד נוסף של הבנה התווסף. האש.
כשחזרתי לארץ מהמסע הזה, התחלתי להשתמש בשם "אש תמיד" לתפילה שלי וגם לאתר.
סיפור ממסע חזון הוא סיפור מאוד אישי.
לקח לי זמן רב מהמסע להעלות אותו על הכתב, בשביל לחלוק אותו, וחלפו עוד 10 שנים עד שהתבשלה בתוכי ההחלטה לפרסם אותו כאן באתר.
מוקדש באהבה לכל קשריי, בתפילה שיהיה לרפואה טובה
אהו מיטאקויא אויאסין